בנם של רחלי ואבשלום. נולד ביום י' בטבת, תשכ"ב (17.12.1961). בן בכור להוריו ואח גדול של יזהר וסמדר.

גיורא, או בכינויו "גיורי", גדל והתחנך בגבעתיים ובשנת 1979 סיים את לימודיו בתיכון 'שמעון בן צבי" שבעיר.

הוא היה ילד קורן, חכם ושמח וכאח בכור היווה מודל לחיקוי לאחיו הקטנים, שהיו רבים ביניהם מי יזכה לבלות איתו בנפרד. יזהר אהב את אחיו הגדול בכל מאודו והתגאה בו מאוד וסמדר מעידה כי כילדה העריצה את האדמה שעליה דרך. היא שיננה בעל-פה כל תקליט שרכש וכשקנה לה במתנה יומן והציע לה לנהל יומן אישי, החלה לכתוב בו מדי ערב. "כך עשיתי כמובן – פשוט כי גיורא אמר", היא מספרת.

גיורא, בעל חיוך שובב וכובש ונפש עדינה, צמח להיות נער פעלתן ונעים הליכות שהתאפיין ביושרה ובפשטות. הוא אהב אנשים ואלה החזירו לו אהבה, לכן לא היה זה מפליא לראותו מוקף חברים שהתפעלו מרוחב לבו, משמחת החיים שלו ומחוש ההומור והשנינות הייחודיים לו.

היו לו תחביבים רבים: הוא הדריך בצופים, אהב לטייל ברחבי הארץ, ואהב מוזיקה. כשהתאמן בתיפוף, מערכת התופים שלו הרעידה את הסביבה כולה, ובכל זאת, מספר חבר הילדות שלו אורי, היה גיורא מושא להערצה בשכונה שבה גדלו השניים.

בשנת 1980 התגייס לצה"ל והחל את מסלול הנח"ל בקיבוץ בית העמק. בהמשך השתייך לגרעין "מעוף" שהקים את קיבוץ תובל. לאחר מכן שירת בנח"ל המוצנח ושימש כמפקד כיתה.

בשנת 1982 יצא לקורס קציני חי"ר, שבמהלכו פרצה מלחמת לבנון הראשונה (של"ג). גיורא נקרא לעלות ללבנון כמפקד של יחידת חיילים.

רני, אחד מפקודיו, מעיד עליו שהיה מקצוען אמיתי ושקיננו בו הן היצירתיות והן החופש לקבל החלטות ולבצע פעולות, ללא דרמה והרואיזם. כך, למשל שלח אותו גיורא לקורס נהיגת נגמ"ש לא רשמי, שלא רצה ללכת אליו, ופשוט אמר לו "לך, לך, תעשה את זה, זה חשוב", מה שהתברר בדיעבד כהחלטה נכונה.

"אני בטחתי בו אז לגמרי, ואני חושב שזו הייתה התחושה של המחלקה כולה. לא היה שום ספק ביכולת שלו לקחת אותנו ולבצע כל מה שנדרש לו. התחושה שלי כלפיו הייתה משהו קרוב להערצה ונדמה לי שכך גם אצל רוב האחרים".

עוד הוא מספר שהייתה לגיורא יכולת לנהל עם פקודיו שיחות חיזוק בעלות ממד רגשי, תוך הבעת אמון מלא ביכולותיהם. ואף הוסיף על האיכויות שלו כמפקד: "... הכול נוהל בשקט, אם כי בתכליתיות, יחד עם יכולת הכלה של קונפליקטים ושל קשיים של אנשים בלי לאבד עשתונות, בשילוב אסרטיביות במקום שצריך. מדהים לאדם בגילו. הוא היה מנהיג טבעי, אבל מהסוג שמסוגל גם להיות אמפתי".

במהלך המלחמה נקלע לקרבות קשים, ושב ממנה הלום קרב. בשנים הבאות חי לרוב בבית המשפחה, אך אט אט הידרדר מצבו.

גיורא סלע נפטר ביום כ"ז באדר א', תשע"ד (27.2.2014). בן חמישים ושתיים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ירקון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

על המצבה כתבו אוהביו "אח ורע אמת, אציל נפש. בעדן תשכון עם מלאכים, בחלקת יקירי הבורא".

ספדה אימו: "עברו עליו ועלינו שלושים שנים ארוכות של קושי, עצב, כאב לב וצער בל יתואר ובלתי פוסק, שהלך והחמיר. על אף אינספור ניסיונות לעזור, לטפל, להושיט יד. היינו בתחושה עמוקה שאין מוצא. הסיפור הכואב והפוצע הזה של יקירנו האהוב כל כך, גרם והוציא לפועל את הקץ המר לחייו.

ב-27.2.14 כבה נרו של בני, האח הגדול, הדוד, הנכד – גיורי שלנו.

לנצח, בן, אתה בליבנו ובתוכנו תמיד".

האם כתבה לזכרו שיר: "ארוך לי הלילה / סמיך ואפל / ומוחי, כעופרת על כרית צונח, מפריח נוצות / כאותה אבן, אל שלולית גשם, שנזרקת ומזניקה רסיסים / חלום מרוסק, חף בהירות / ושנתי, הרחק ממני לה נודדת, אי שם בגטו המחשבות / בין צללים, בסמטאות / כאותה תנשמת לילית קרועת עיניים, / במרוץ מעקב אחר תהיות: / 'היכן אתה, שלי? לאן נעלמת? לאי אלו מחוזות נושאת אותך הרוח?' / ונפשי ברחף, אתך ואחריך / בשארית כוחות מדולדלים אוחזת חזק בציצית טבורי הסבוך, / כחוט מאריך אליך וממך / במשיכה חזרה אל זכות ימים דהויים, שזה מכבר חלפו, / את כריתי נטשו / ובשברי חלום מרצד – נעלמו / היכן אתה?"

ספד לו חברו הטוב אורי: "גיורא, אחי היקר, פה למטה אנחנו המומים, אובדי עצות. כל החברים, טלפונים לא מפסיקים לצלצל. כולנו אהבנו אותך... היה שלום שם למעלה. 'לנצח אחי, אזכור אותך תמיד'".